לאן נעלמה הערבות בינינו?

נזכרת במסע של אחרי הצבא. איזו תקופה זו הייתה. הרגשתי שאני על פסגת העולם. אוהבת את כוווולם, מרגישה שרוצה לחבק את כולם. פוגשת אנשים מכל העולם, מנהלים שיחות עד אור הבוקר. חיים מושלמים ואנשים עוד יותר! איך אהבתי לפגוש את הישראלים שבינינו. תמיד עזרו, תמיד נתנו את הטיפים הכי טובים ושווים שיש. לאן לנסוע, איפה להישאר ללון, איפה כדאי לאכול, ממה להיזהר ועוד טובים ורבים. הייתה אחווה מיוחדת בינינו הישראלים. היה ברור לנו שאנחנו עוזרים אחד לשני בכל מה שניתן. יש על מי לסמוך במאת האחוזים. ממש הרגשה של בית חם ומחבק אלפי ק"מ מהבית. 

נזכרת בהרגשה שהייתה כשחזרתי מהמסע הראשון. חזרתי הביתה ולא יכולתי למצוא את עצמי כאן. הרגשתי מן ניכור וקור גדול מהאנשים שאיתם הייתי במגע. משהו אחר לגמרי ממה שחוויתי רחוק רחוק מהבית. לא ידעתי להסביר זאת לעצמי. גם לא ידעתי בכלל מה אני מרגישה. רק עצב גדול מילא אותי ורציתי לברוח, לברוח שוב רחוק מכאן. רציתי להרגיש רצויה, אהובה וחלק ממשהו – שגם אותו לא ידעתי בדיוק להסביר באותה תקופה בחיי. 

חזרתי שוב. חזרתי וחוויתי את אותן רגשות וחוויות, הרגשתי שמחה שממלאת אותי מבפנים. שמתי לב גם שדווקא במקומות הכי עניים שיש, ממש חסרי כל – כמה נתינה, כמה רצון לעזור היה שם לכולם. זה מה שכבש אותי וזה מה שמלווה אותי עד היום. איך ניתן להסביר את הנתינה והערבות שקיימת בין אותם אנשים חסרי כל? שהלב שלהם כל כך ענק והרצון שלהם לסייע לאחר כל כך גדול?! ודווקא במקומות ההפוכים, שכביכול אנשים חיים בשפע, לא חסר להם כלום, חיים בכזה ניכור אחד מהשני?! 

היום, כאשר כל האנושות חווה את אותו השינוי בעולם, ללא הבדל בין עניים , עשירים, מפורסמים, וחסרי בית, כולם חשופים לאותה מגפה. לכולם הזדמנות לעשות מאמץ משותף של דאגה הדדית, אכפתיות אחד מהשני. זה הזמן לגלות את המשותף שבינינו (והוא רב) ולשים בצד את חילוקי הדעות, השנאה והשונה. זה הזמן הכי טוב ונכון לגלות את הערבות שקיימת בינינו. זה בטבע שלנו, צריך פשוט להוציא אותו שוב החוצה. העולם בו אנו חיים יכול להיות גן עדן עבור כולנו. הרבה יותר מדהים ממה שאנו מתארים. זה יכול להיות נצחי!