מעל הבדידות

פרידה משולה למוות. אובדן של אדם קרוב, הופך לתהליך המלווה בטראומות עמוקות. אחת רודפת את השנייה. אתה נבלע, נשאב לתוך רסיסים של זכרונות. אין סוף חלקים של תמונות, מרצדות ללא הרף בתוכך, מערבלים את שכלך, ליבך, ורוחך מתקשה להתרומם למחשבה טובה. אתה מתכדר, ומתקדר, אל תוך מה שנראה כמו אפילה. ספוג רחמים עצמיים ולא מוצא תקווה.

חשבתי על אותן פרידות, המתרחשות בחיינו: על ניראותן, שכיחותן, עוצמתן, אופיין, על הפעמים שבקושי נקראות ומתבררות בנו, ועל הפרידות האלו שהופכות, צורבות, חורטות  בליבנו משנות אותו לעד. בשנה החולפת נפרדנו כולנו. הופרדנו מכל מוקדי הקשרים החברתיים שידענו, ממקום העבודה, ביה"ס והגנים. נפרדנו מסדר היום אליו הורגלנו, נפרדנו מטיסות וטיולים. הקורונה הפרידה אותנו, מכל אותן המחשבות, הרצונות ומעשים שהיו בידינו, בשליטתנו, כאילו מבקשת שנמציא את עצמנו מחדש. הראשון ששמעתי שדיבר על המגמה היה ערן שיוביץ באחת מתוכניות הרדיו.

דווקא בתורה כתוב "אשרי האיש שפרנסתו במעונו". האם הכוונה, שנמצא את פרנסתנו, ואושרנו השלמים בביתנו ? מחצית מאיתנו כבר מתרגלים להישאר בביתם, ומרגישים שהמרוץ הקודם ויעדיו, לא לקחו אותנו רחוק, ובטוח שהבדידות, וחוסר הביטחון כבר היו שם לפני כן. אולי אותו "מעון מובטח" בכלל לא קשור לקירות ולזמן ?

אדם קם בבוקר, מתעורר לעולם. יש אור בחלונותיו, דאגות, טרדות, ומשימות רבות בליבו ולפניו. בין שיצא את מפתן דלתו, או ישאר ספון בודד בדירתו, בין שישלים את משימותיו, ומטלותיו ובין שלא – הלא צפוי -תמיד תלוי מולו, עשוי להפוך בשניה את עולמו.

אני מסתכלת רגע, על המשבר הכללי שכולנו חווים כרגע, כל האנושות, וחושבת מהם אותם התנאים הנדרשים כדי לצאת מהמשבר שכולנו חווים? אומר שמשבר באשר הוא, תמיד יהיה ללידה של דבר חדש. משברים קלים וכבדים שחוויתי בחיי הובילו אותי לתפיסה אחרת, כזו ששמה אותי תמיד מעל לבדידות, לתמונה, למצב, לפרידה, למהפך, מעל חוויית הגוף והשעה בחיפוש אחר שלמות הנשמה. אנחנו חיים בתוך הכלא של עצמנו, או שאנחנו קשורים להכל, והכל נקשר וקשור בנו.

במידה ויש לאדם מטרה עליונה, נעלה, להגיע לחיבור הווייתו לכלל הבריאה, יגלה האדם, וימצא שהכל משמשו בהתפתחות המופלאה. אז לא ירא ליבו, לא מסגרים, ולא מאירועים שאינם צפויים. אדרבה האדם ייפתח רגישות, וחמלה לכל סביבתו, ולכל הברואים. כל יום יהיה בעיניו כיום חדש.