לפי האתר https://www.michaellaitman.com/he/  מאוד חשוב לנצל ריבים לשיפור הקשר בינינו אז חשבתי על דוגמאות בנושא: נורית ורימונה תלמידות בית הספר היסודי בכתה ו'. הן מגיעות פעם בשבוע לגן במסגרת פרוייקט גישור. הארבע יושבות סביב שולחן עגול.  הבוגרות מסבירות שבמהלך הגישור כאשר ענת מדברת תמר מקשיבה ולהיפך.  מי רוצה להתחיל לדבר? שואלות הגדולות. ענת! 

מה מפריע לך? שואלת רימונה את ענת. 

תמר דוחפת אותי וזה מפריע לי לשחק. 

ומה מפריע לך תמר? 

ענת לא משותפת אותי במשחק ולכן אני דוחפת אותה.  

הבוגרות משקפות את הנאמר בדיוק וברגש: "תמר, את רוצה מאד להשתתף במשחק וכועסת כאשר זה לא מתאפשר, ואז את דוחפת את ענת כדי שתשתף אותך. לך, ענת, הדחיפות מפריעות מאד, לא נעימות וגם מעליבות". נכון? הבוגרות  מגיעות לשאלה החשובה: ענת, מה את מבקשת מתמר? 

אני רוצה שתמר תשתף אותי במשחק.

ומה את ענת מבקשת? 

שבפעם הבאה שתמר תרצה לשחק שתבקש ממני יפה…

נורית מסכמת: שמענו את הבקשות שלכן, אתן רוצות להתייחס יפה אחת לשניה. בפעם הבאה שתמר תרצה שישתפו אותה היא תבקש יפה מענת וענת תיתן לה להשתתף, נכון? הצעירות, בעיניים נוצצות, מהנהנות בראשן, מתחבקות. 

הגישור הצליח, בכמה מילים כל צד הביע את כאבו וגם את חסרונו ליחסים טובים, לפיוס ולשיתוף פעולה. 

הריבים בבית לא פחות כואבים. בדרך כלל יותר, כי אנחנו מעורבים יותר ריגשית. אולם אותן שתי שאלות יכולות על פי רוב לשכך כל קונפליקט: 

מה מפריע לך? 

מה אתה מבקש או מה את מבקשת? 

אם נהפוך את הכלים הללו להרגל נוכל לחסוך הרבה חיכוכים קולניים והרבה שתיקות. בין ההורים,  בין הילדים, בין ההורים לילדיהם. אחרי הכל מאחורי החיכוכים והשתיקות עומדים בדרך כלל רצונות שלא זכו להכרה, צרכים שלא זכו למענה ורגשות פגועים. 

השאיפה לקשר ולחיבור מיטיב בין כל בני הבית היא שאיפה טבעית וניתן להפוך אותה לדרך חיים על ידי חינוך לשימוש בכלים פשוטים, לעיתים בשאלת שתי שאלות בלבד. שווה לנסות